גבולות מדיניים של ירדן:
מדינת ירדן הוקמה בשנת 1946, ע"י הבריטים. במלחמת העצמאות (1948), ירדן כבשה את עבר הירדן המערבי (יהודה ושמרון) ואת ירושלים ושלטה בשטחים אלו עד 1967. במלחמת ששת הימים (1967) כבשה מדינת ישראל את ירושלים ואת עבר הירדן המערבי מידי ירדן. מאז ועד היום עובר הגבול בין מדינת ישראל למדינת ירדן לאורך תוואי נהר הירדן, ים המלח והערבה, עד מפרץ אילת.
בצפון ובצפון מזרח, ירדן גובלת בסוריה, ממזרח היא גובלת בעירק ובמזרח ובדרום היא גובלת בערב הסעודית.
מבנה גאוגרפי- חלוקה ליחידות נוף גאוגרפיות
אפשר לחלק את המדינה ל 3 יחידות נוף אורך:
א. בקעת הירדן והערבה הירדניים – איזור נמוך שהוא חלק מהבקע הסורי אפריקאי. בעמק הירדן יש שני מפלסי גובה: "גאון הירדן" או "הזור" שהוא אזור נמוך בו זורם הירדן ושיש בו צמחיה צפופה. אזור גבוה יותר, "כיכר הירדן" או "הע'ור", מפלס מישורי עליו יושבות הערים אדם וכרמה, וכן שדות חקלאיים רבים. באזור זה, כמות המשקעים נמוכה ( כ 100 מ"מ בשנה) ולכן רוב השדות מושקים ממים הזורמים בתעלת הע'ור (יוסבר בהמשך).
ב. רצועה הררית צרה ממזרח לירדן, במורדות המזרחיים של הרצועה הזו נמצאות רוב ערי המדינה ובראשן עיר הבירה עמאן. החלק הצפוני של רצועת ההר הזו (מצפון לים המלח) גשום יותר מהחלק הדרומי.
ג. מזרח המדינה – איזור רמתי – הררי, שרובו מדברי ואינו מיושב כמעט.
אקלים: רוב שטח המדינה שרוי באקלים מדברי (חם ויבש לאורך כל השנה), בחלקים מהאזורים ההרריים יש אקלים ים תיכוני (קיץ חם ויבש, חורף גשום וקר).
אוכלוסיית ירדן
אוכלוסיית ירדן מונה כ 5,700,000 תושבים.
| תקופה | גודל האוכלוסייה והרכבה | סיבות לשינויים |
| לפני שנת 1948 | 350 אלף נפש, רובם נוודים (בדווים) | |
| 1948-1952 | הגירה של 70 אלף פלסטינאים לירדן | פלסטינאים היגרו לירדן, לאחר שזו כבשה את יהודה ושומרון במלחמת העצמאות |
| 1952-1961 | גידול של 53% באוכלוסייה (6% בשנה). | תוצאה של המשך ההגירה של פלסטינאים מיהודה ושומרון וגידול בריבוי הטבעי. |
| 1961-1988 | גידול של האוכלוסייה ב 210% (7.8% בשנה) | המשך ההגירה של פלסטינאים מיהודה ושומרון, הגירה שגברה בשנת 1967 (ישראל כבשה את יהודה ושומרון), וריבוי טבעי גבוה. |
| 1988-1999 | גידול אוכלוסייה של יותר ממיליון תושבים, באותם שנים. | ירדן עמדה לצד עירק במלחמת המפרץ (1991), בשל כך, גורשו לירדן עובדים ירדנים שעבדו בארצות המפרץ. בנוסף, נכנסו למדינה יותר מ 400 אלף פליטים עיראקים. |
פיזור האוכלוסייה במדינה: הפיזור אינו אחיד, רוב אוכלוסיית המדינה מרוכזת במספר אזורים ובמיוחד סביב עיר הבירה: עמאן (יותר מ 50% מאוכלוסיית המדינה). המגמה של הגירה פנימית מהכפרים והעיירות לערים הגדולות ובמיוחד לעיר עמאן נמשכת, גם כיום. כ 80% מאוכלוסיית המדינה היא עירונית.
הרכב האוכלוסייה: כאשר הוקמה המדינה רוב תושביה היו נוודים והתפרנסו ממרעה ומסחר. כיום כ 70% מאוכלוסיית המדינה הם פלסטינאים ורק 30% הם בדווים. רובם של הבדווים אינם נודדים יותר, רובם מתפרנסים משרות בצבא הירדני, ממשרות ציבוריות, ממסחר ותעשייה. רק חלק קטן מהבדווים מתגוררים באוהלים, ומתפרנסים ממרעה, כפי שעשו אבות אבותיהם. רובה של האוכלוסייה הפלסטינאית שבמדינה מתפרנסת מחקלאות, עבודה בתעשייה וממסחר זעיר.
תושבי הכפרים
ירדן השקיעה כספים רבים בפיתוח החקלאות כדי להפוך אותה לחקלאות מודרנית. תהליך המודרניזציה בחקלאות השפיע על התפתחות הכפרים: בניה מודרנית, כבישים חדשים, שירותי בריאות וחינוך ורכישת ציוד חקלאי מודרני. חלק מהכפרים הקרובים לערים עמאן ואירביד זנחו את החקלאות והפכו לפרברי מגורים של הערים.
תושבי הערים
המבנה העירוני של ירדן הוא בדגם של עיר ראשה, כלומר מספר התושבים של העיר הגדולה במדינה גדול פי שניים ממספר תושבי העיר השנייה בגודלה – מבנה עיר ראשה אופייני למדינות לא מפותחות.
עמאן, עיר הבירה, היא עיר הראשה (1.2 מיליון תושבים בעיר עצמה ועוד כ 800 אלף תושבים בפרברים בקרבת העיר) ואחריה העיר זרקא (450 אלף תושבים). כאמור ישנה הגירה פנימית מהכפרים לערים: הסיבה קשורה, לאבטלה שיש בכפרים, אין מספיק אדמה ועבודה לחקלאים ולכן רבים מהם עוזבים את הכפרים במטרה למצוא עבודה ורמת חיים טובה יותר בערים.
עמאן – עיר הבירה של ירדן
העיר עמאן שוכנת על רצועת ההר בגובה של 900 מ' מעל פני הים, על גבול המדבר (275 מ"מ גשם בשנה בממוצע). בעיר גרה יותר ממחצית מאוכלוסיית המדינה והיא מרכז הכובד הכלכלי והמדיני של ירדן. בעיר ובסביבתה גרים כשני מיליון תושבים, בעיר נמצאים 90% מהמפעלים במדינה, רוב הבנקים, האוניברסיטאות, משרדי הממשלה, המלונות, רוב מערכות העיתונים, הרדיו והטלוויזיה. לכן נוהגים לומר ש"ירדן היא עמאן ועמאן היא ירדן".
העיר מחולקת לשני אזורים: החלק המערבי של העיר שבו גרה האוכלוסייה המבוססת של העיר, הנראית כמו עיר מערבית (רחובות רחבים, גינון, מבנים מודרניים, מרכזי עסקים וקניות). החלק המזרחי של העיר, ששוררת בו צפיפות, עוני, רעש, פקקי תנועה ושכונות עוני של פליטים שיש בהם מחסור באספקה סדירה של חשמל ומים.
כלכלת ירדן
חקלאות: ירדן היא מדינה הררית ומדברית ברובה, לכן רוב השדות החקלאיים נמצאים בחלקה המזרחי, בבקעת הירדן (אזור מישורי המתאים לחקלאות) גידולים מרכזיים: עצי הדרים וירקות. בפנים המדינה מגדלים בעיקר חיטה ושעורה, ובאזורים הצחיחים רועים עדרי גמלים וצאן. ירדן לא מצליחה לספק לעצמה את גידולי המזון הבסיסיים ולכן היא מייבאת מזון מחו"ל. הריבוי הטבעי הגדול, המחסור המתמיד במים, בניית שכונות מגורים בערים - על חשבון שטחים חקלאיים - רק יגבירו את המחסור במזון במדינה.
המחסור במים לשתייה במדינה: ירדן היא המדינה המדברית חסרה במים איכותיים לשתייה, בעמאן למשל ישנן שכונות שיש בהן הפסקות מים יזומות, בשל המחסור. בהסכם השלום בין ירדן לישראל התחייבה מדינת ישראל לספק לירדן 150 מיליון מטרים מעוקבים בשנה, רובם מוזרמים לירדן מהכינרת לתעלת הע'ור (תעלת מים פתוחה המובילה מים מתוקים מצפון המדינה ועד לים המלח, התעלה מספקת מים להשקיית השדות בעמק הירדן המזרחי – הע'ור).
מקור מים חשוב ומרכזי הוא נהר הירמוך. ירדן וסוריה מתכננות לבנות סכר על הנהר כדי ללכוד את מי השיטפונות בחורף ולהשתמש בהם להשקיה והפקת חשמל הידרואלקטרי.
פתרונות אפשריים לבעיות המים של ירדן
1. חסכון במים ע"י צמצום החקלאות – הדבר יגרום למחסור במזון ולאבטלה בענף החקלאות.
2. הגברת שאיבת מי התהום – הדבר יפגע ברזרבות מי התהום שיש לירדן לעתיד.
3. סכרים שיעצרו את מי השיטפונות בנחלים – שיטה שננקטת כבר כיום וצריך להגביר את השימוש בה.
4. התפלת מי ים – אפשר לעשות זאת רק באזור מפרץ עקבה (ראו מפה), פעולה יקרה שאינה מציאותית במדינה ענייה כמו ירדן. אפשרות נוספת להתפלת מי ים הייתה במסגרת תוכנית כריית תעלה בין ים סוף לים המלח. לפי תוכנית זו, יוזרמו מים ממפרץ עקבה לים המלח, ובעזרתם ייוצר חשמל בשיטה הידרואלקטרית, ובחשמל הזה ישתמשו להתפלת מים. ברגע זה, אין לתוכנית זו לוח זמנים לביצוע.
5. שיתוף פעולה עם סוריה להקמת סכר נוסף על הירמוך לניצול טוב יותר של מי הנהר – הרעיון הזה נמצא בשלב תיכנון בלבד.
מחצבים ותעשייה
ירדן ענייה במחצבים פרט לפוספטים (סלע משקע, עשיר בזרחן, החיוני לתעשיית הדשנים לחקלאות וכן לתעשיות כימיות), שאותם כורים בסביבות עמאן. הפוספטים הם המחצב החשוב ביותר של ירדן והם מהווים כ 20% מרווחי היצוא שלה. כמו כן, ירדן מנצלת את אוצרות המלח האשלג והברום שבמימי ים המלח.
רובה של התעשייה הירדנית היא תעשייה מסורתית: מזון, טקסטיל, מלט, זכוכית ואשלג. בירדן יש מעט מאוד תעשייה מתקדמת כגון: אלקטרוניקה, מחשבים, מכונות, תרופות וכדומה.
רובה של התעשייה מתרכזת בסביבות הערים עמאן וזרקא. ירדן משתדלת בשנים האחרונות לעודד מפעלים לעבור לאזורים אחרים במדינה, שהם פחות מתועשים, ובכך להפחית בעיית האבטלה באזורי הפריפריה (ישנם אזורים בירדן בהם האבטלה מגיעה ל 20%).
נמל עקבה והיתרון הכלכלי שיש לו
נמל עקבה הוא הנמל היחיד של ירדן (לירדן יש גישה לים סוף בלבד). במלחמת אירן עירק (1980-1988), הייתה לנמל פריחה כלכלית משום שרוב האספקה של המזון, הנפט והנשק של עירק עברו באמצעות הנמל בעקבה ומשם במשאיות לעירק (הנמלים במפרץ הפרסי היו מושבתים). גם כיום משמש הנמל גישה לעירק ובנוסף עוברות בו סחורות היצוא של ירדן (פוספטים, אשלג ומוצרים אחרים שירדן מיצרת). בנוסף הנמל משמש כמסוף נוסעים לאלפי פועלים מצרים העובדים בשדות הנפט במפרץ הפרסי (הנתיב: נמל נואיבה – נמל עקבה באמצעות מעבורות ומשם בתחבורה יבשתית לעירק וערב הסעודית).
ירדן וישראל
לשתי המדינות יש אינטרסים משותפים:
1. שתיהן חולקות את מפרץ אילת.
2. שתיהן חולקות את ים המלח ואת המחצבים היקרים שהוא מכיל.
3. שתיהן חולקות את האקויפר בערבה (מאגר מי תהום שברובם מליחים, אך מתאימים להשקיית השדות).
4. שתיהן חולקות את נהר הירדן ונהר הירמוך (מקורות מים חשובים).
5. בשתי המדינות יש פליטים פלסטינאים המאיימים על היציבות המדינית והכלכלית של המדינות. כל פתרון לבעיה הפלסטינית חייב להיות מתואם בין המדינות.
6. אינטרס בטחוני - בין שתי המדינות יש גבול משותף ארוך. ירדן משמשת מדינת חיץ בין ישראל לעירק, סוריה וערב הסעודית (מדינות אויב לישראל).
הסכם השלום בין המדינות
בשל האינטרסים המשותפים, חשוב היה לשתי המדינות להגיע להסדר של שלום שיקטין את הוצאות הביטחון וישפר את המצב הכלכלי של המדינות. ואכן בשנת 1994 נחתם הסכם שלום בין ירדן לישראל. ההסכם מסדיר כמה סוגיות מרכזיות: גבול הקבע בין המדינות, חלוקת המים, ביטחון, פיתוח בקעת הירדן והערבה, נושאי איכות סביבה, תיירות ותחבורה.
שינויים שחלו בעקבות הסכם השלום בין המדינות:
1. מים – הסכם השלום מסדיר העברת כמויות מים גדולות מישראל לירדן, בתקופת הקיץ ואילו ירדן מאשרת לחקלאים ישראלים בערבה לשאוב מבארות הנמצאות בתוך שטח ירדן (הערבה הירדנית).
2. תיירות – אלפי ישראלים מבקרים בכל שנה בירדן. זאת בנוסף, לעולי הרגל המוסלמים שיוצאים בכל שנה מישראל לירדן בדרכם לערב הסעודית (מכה ומדינה).
3. תעשייה – מפעלי תעשייה ישראלים, במיוחד בענף הטקסטיל, העבירו את מפעליהם לירדן (למשל מפעל "דלתא"). ליזמים הישראלים ההעברה כדאית בשל שכר העבודה הנמוך, ירדן מרוויחה תוספת של מקומות עבודה, דבר חיוני לכלכלתה בשל מצוקת האבטלה.
4. ביטחון – הסכם השלום הוריד נטל בטחוני כבד של המדינות (אין צורך להחזיק כוחות צבא גדולים לאורך הגבול), צמצום הנטל הביטחוני מאפשר לשתי המדינות להפנות משאבים גדולים יותר לפיתוח כלכלי.
5. תחבורה – שיתוף הפעולה בתחום התחבורה עדין לא מומש. ירדן יכולה להפנות משאיות עם סחורה לנמל חיפה או אשדוד ובכך לקצר את הדרך לים התיכון ומשם מדינות אירופה ואמריקה, ירדן חוששת לפגוע ברווחיות נמל עקבה ולכן לא עושה זאת כרגע. ישראל יכולה להשתמש בשירותי נמל עקבה ושדה התעופה בעקבה במקרה של עומסים בנמל הימי ובשדה התעופה של אילת.
